<h1>המנהיג דין אחד עשר יום שבין נדה לנדה</h1>
<h2>דף סו.</h2>
כל אשה שהתחילה לראות דם יום אחד אותו היום הראשו' שראתה תחלה נדה ומשלמת עליו ז' ימים לא שנא אם ראתה דם בכל הז' ימים ולא שנא אם לא ראתה אלא ביום אחד בלבד כשיצאו ז' הימים טובלת בליל היום השמיני וטהורה לבעלה, ואם ראתה דם גם ביום השמיני הרי נכנסה לה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבות וכיון שראתה בהן יום אחד בלבד היתה זבה קטנה והיא שומרת יום כנגד יום שאנו חוששין ויראין שמא תבא לראות דם למחר לכן צריכה לשמור יום תשיעי ואם לא ראתה ביום תשיעי טובלת לערב וכשרה לבעלה, ואם ראתה גם ביום תשיעי שומרת לה יום עשירי ואם לא ראתה ביום עשירי טובלת לערב ומשמשת ואם ראתה גם ביום עשירי היתה לה זבה גמורה שהרי ראתה ג' ימי' רצופים וצריכה לשבת ז' ימים נקיים כדכתי' קראי בסוף פרשת (כי תזריע) [מצורע] זהו דין ימי הזיבות האלו, ואם ראתה דם יום אחד [משמרת כנגדו יום אחד ואם ראתה שני ימים משמרת ג"כ יום אחד] חוץ מיום י"א שאינה צריכה שימור הואיל ויצאו ימי זיבות דין יום שנים עשר תחלת נדה ואם ראתה בו כלום היתה לה נדה כל שבעה, זו היא נדה דאוריתא שהיו נוהגות בנות ישראל כל זמן שהיו הנבונים והח' בקיאין במראות הדמים ומכירין בין דם לדם להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, וכיון שנתמעטו החכמים ולא היו יכולין להפריש בין דם טמא לדם טהור, וגם הנשים היו משנות הדתות שלא היו יודעות תיקון הוסתות וחששו רז"ל שמא ידמה בעיניהן דם טמא לדם טוהר וטובלות שלא בזמנן ובאות לידי איסור כרת שהרי איפשר להיות כל דם שרואות בששת ימים טהור ואין שם דם טמא אלא אותו שראתה בשביעי בלבד שצריכה להשלים עליו ז' ימים וכיון שהן חושבות שדם כל הז' ימים טהור הוא הן אומרות כבר שלמו לנו ז' ימים וטובלות לערב ובאות לידי איסורא עם בעליהן, על כן חשו רז"ל לדבר הזה ועשו הרחקה יתירה להסיר הספיקות והצריכום לשבת ז' נקיים לאחר שיפסוק דמן על כל דם ודם שיראו וטובלות בליל שמיני שלא ליגע באיסור התורה כדאמרי' א"ר זירא בנות ישראל וכו', וכן הלכתא, והיא הלכה פסוקה ואין בה ספק, ואין לזוז ממנה, כדאמרי' בברכות, [ל"א ע"א] אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, היכי דאמי הלכה פסוקה אמ' אביי כי הא דאמ' ר' זירא וכו'. ומאד יש להחמיר ולהבדל מטמאת הנדה לפי שהוקשה לכל עבירות שבתורה ולע"ז, שנא' בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וגו', כטמאת הנדה היתה דרכם לפני, ויש מקוה לישראל על זאת שלא אמ' הכתו' כטמאת המת או השרץ שאין להם טהרה עולמית אלא כטמאת הנדה שיש לה טהרה בספירה ובטבילה, כך ישראל יש להם טהרה בתשובה. והשוה הכתו' הנטמא בטומאת הנדה לנטמא באשת איש, שנא' ואל אשה בנדת טומאתה וגו' וסמיך ליה ואל אשת עמיתך וגו', ועו' כתי' ערות אב גלה בך טמאת הנדה ענו בך, וסמיך ליה ואיש את אשת רעהו עשה תועבה, ועוד כתב הב"ה איסור טומאת הנדה בין איסור אחותו ואחות אביו ואחות אמו שנא' ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו', וסמיך ליה ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו', וכתי' בתריה וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה וגו', ואשת אח שיש לה בנים קראה הכתו' נדה שנא' ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא אלמא שניהן שקולין באיסור, ושומר נפשו ירחק מהם.
<h2>דף סז:</h2>
וצריכה בת ישראל להתרחץ ולהתכבס ביום השביעי שהוא ליל השמיני בנהר או במעין או בבור או במקוה מים שיהיה בהן מ' סאה הנקוין מאיליהן שאינן שאובין ואינן באין בכח אדם, וצריכה לבדוק עצמה מכל דבר החוצץ קודם הטבילה, ואינה רשאה להתרחץ ולהתכבס היום ולטבול למחר אלא סמוך לחפיפה ולרחיצה תהא הטבילה, ואם תחוש האשה לצנת מי המקוה בימי החורף כיון שיהיה במקוה ממים שאינן שאובין מ' סאה שהן ל' רבעים מים של ל' לטרין הרבע בקירוב ותרצה להחם מים חמין ולתת לתוך המקוה כדי שלא תצטנן הרשות בידה וטובלת בהן וטהורה וכשירה לבעלה, דתנן [מקוואות פ"ח מ"ג] היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו, ואם אין במקוה תשלום מ' סאה והביא מים שאובי' והמשיכן מחוץ למקוה ובאו ונמשכו מאיליהן ונשפכו לתוך המקוה כשרים כדאמרי' [תמורה י"ב ע"ב] כי אתא רב דימי אמ' שאובה שהמשיכה כשירה.
